בעבר הלא רחוק האמירה הרווחת הייתה: 'אחרי החתונה הוא/היא ישתנה/תשתנה", בהתייחסות לקשר זוגי לפני שבירת הכוס וניעור האורז, בהם מעמידים פנים, ולאחריהם כשנוהגים בטבעיות.
באדרת שונה, ניתן לשמוע זאת כבר לאחר מספר שבועות של היכרות כשאנשים מופתעים איך אדם מקסים, מתחשב וסבלני שהכירו הפך בן לילה לאדם קנאי, שתלטן ואלים. הנסיך שהפך לצפרדע במקרה הטוב או למפלצת אם לא איתרע המזל.אף פעם לא הבנתי את אלה שמתרצים זאת. אדם לא משתנה כך לפתע פתאום. כל מי שעורך עבודה עצמית יודע כמה קשה להשתנות. לאיזו התמדה, התמסרות, נחרצות וסבלנות לשינויים הקטנים נדרשים. כדי ליצור שינוי כלשהו באישיות מדובר בעבודה עצמית קשה (ומספקת בסופו של דבר) שכרוכה בזמן לא מועט, אלא עם כן מדובר במשבר קיצוני או חריג שהוביל לשינוי מהיר ודרסטי באדם.
האהבה לעיתים מעוורת ואנשים צוללים לתוכה בעיניים עצומות, ומתעוררים מאוחר יותר הרבה יותר מפוכחים וחכמים משהיו כשההסבר הראשוני שנישא מעל כולם הוא – שהצד השני השתנה. אז זהו שאף אחד לא השתנה, רק הבחירה הייתה לא לראות מי הוא האדם שישן לצדם.
נכון, מה לעשות כשמאוהבים, אנו נוהגים לרחף יחד עם הפרפרים וההתרגשויות שמרטיטות את ליבנו. קל לומר, אבל אין פתרון אחר, מאשר לזכור לנחות מוקדם יותר כדי להביט מקרוב באדם שממול. אף אחד לא יכול להסתיר או להוליך שולל (גם לא המקצוען שביניהם) לאורך זמן. נוהגים להשוות זאת לנחש המתפתל במצבו הטבעי. הנחש אומנם יכול לזחול לתוך במבוק ולזחול ישר, אך המצב "ישר" הוא זמני, ברגע שייצא מהבמבוק הוא ימשיך ויתפתל. השאלה היא האם אנחנו רוצים לראות זאת. ברוב המקרים אנחנו בוחרים שלא.
אומנם, וכאן אני מסייגת, נכון שיהיה זה הך טבעי בתחילת קשר לנסות להרשים ולהראות צדדים טובים שלנו, ולא אין מדובר בצדדים שאינם מאפיינים אתנו, ולכן אין בכך כל רע. אך מה קורה כשבהמשך מתחילים לעלות הצדדים האחרים שלנו?
לפי המאמר של רבין קליר, "לכודים בתפקידים במערכת היחסים הזוגית" יש בנו צדדים שונים. יש את צדדי הניהול הדואגים שנעשה את המיטב, נהיה מכווני מטרה, נגיע בזמן. צדדים שגורמים לנו לנסות להיות מושלמים ולעתים אף להיראות מגובשים וחזקים. ויש את הצדדים שהתפתחו בילדותנו, "כשעברנו תקופות קשות, או פשוט צדדים ילדותיים. צדדים אלה עלולים להיות עצלים, קנאים, תחרותיים, אנוכיים ולעתים קרובות פגועים בשל חוויות טראומטיות שנחוו בילדות. צדדים אלה נושאים את זיכרונות הילדות ויכולים להציף בנו רגשות שליליים, במיוחד אם כילדים חווינו הזנחה, התעללות או נטישה. צדדים ילדותיים אלה חבויים היטב, אבל ספוגים כאב ומועדים מאוד לפגיעה חוזרת".
כאשר בקשרי האהבה אנו מוצאים תחילה את צדדי הניהול שלנו, ואלה למעשה מהווים הצדדים שמתאהבים בהם. אך מה קורה כשהצדדים הילדותיים דוחקים לצאת החוצה? "הצדדים הילדותיים שבנו הם בדיוק כמו ילדים. הם רוצים שישמעו אותם, הם רוצים לספר את סיפורם, ויותר מכול – הם רוצים תשומת לב. יש אנשים שמעולם לא פגשו את צדדיהם הילדותיים, הם טמונים כל כך עמוק בפנים, עד שהם יוצאים בדרכים משונות ביותר…הסוד הוא שצדדי הילדות אלה תמיד מחפשים מישהו שיטפל בהם… הם מחפשים גאולה שתעניק להם את מה שהם לא קיבלו בילדותם".
לא יועיל לנסות ולדחוק בהם בחזרה פנימה, "עם הזמן הם נוטים לצאת יותר ויותר ביחסים אינטימיים. כאשר הצדדים האלה זוכים לדחייה ולהתעלמות מצד האדם השני, אותו אדם חווה את אותה פגיעה וטראומה שחווה כילד, והצדדים הללו שוב נפגעים קשות. לעתים קרובות הם נוטלים שליטה ומערכת היחסים מידרדרת לדבר-מה רגרסיבי וילדותי מאוד. אנשים רבים על אותם דברים שילדים רבים עליהם – מי התחיל במריבה, מי אמר מה, מי עומד בדרכם, מי צודק".
אז מהו הפתרון לפי קלייר- מודעות עצמית והיכרות עם כל הצדדים שבנו. "אנו זקוקים לצדדי ניהול, ואין כל רע בכך. אולם עלינו גם לגלות, בראש ובראשונה לעצמנו, אילו עוד צדדים יש בנו. עלינו ללמוד לטפל בצדדים הללו בעצמם כדי שלא נצפה מהאהובים שלנו לטפל בהם. כאשר אנשים שעושים מאמץ מעין זה נפגשים, הם מדברים לעתים קרובות זה עם זה על פצעי הילדות שלהם, ומגלים פתיחות לכל הצדדים באישיותם. הם לא מזועזעים כאשר הצדדים הילדותיים מתגלים אצל בן הזוג, וההערכה העצמית שלהם איננה מבוססת על הצגת הצד הטוב שלהם, אלא על הצגת כל צדדי האישיות".
כמו קליר גם אני חושבת שבן זוג לא צריך וגם לא יכול להוות תחליף לפסיכולוג. אדם צריך להכיר את הצדדים השונים באישיותו, ולקבלם מבלי לסווג אותם לטוב ורע. אין צורך לאהוב את כולם. הקבלה של הצדדים השונים, מסמלת התבגרות. כשמבינים שאין יותר במי להילחם, ושרק כשאתה לומד לקבל את עצמך- אתה מתחיל באמת לצמוח. אין רע בצדדים ילדותיים אלה, להפך, אני חושבת שאין אדם שהצדדים האלו לא קיימים בו באופן כזה או אחר. הבעיה מתחילה כשמנסים להסתירם מחשש שהצד השני לא יאהב אותם, ומחליטים עבורו מה הוא יוכל לשאת ומה לא. אדם שלא מקבל את הטוב והרע שבו, לא יכול להכיל בתוכו את הטוב והרע של האחר.
תגובות אחרונות
דני על אימאל'ה שערה לבנה! סתם_אחד על אוסף העגילים הבודדים אתרי הכרויות על אז להביא לו את המספר שלך? אתון עיוורת על אוסף העגילים הבודדים אתון עיוורת על אוסף העגילים הבודדים
רחוב צדדי: לימור צריקר 
אני תמיד השוויתי את התהליך למחזור חיים של טכנולוגיה. לגרף לדוגמא לחצו כאן. בהתחלה התלהבות מהטכנולוגיה, אז התפקחות לגבי החסרונות של הטכנולוגיה ולבסוף בשלות – מה זה? איך זה באמת יכול להועיל?
כשאני מתחיל קשר חדש אני נתקל בזה הרבה. קודם אני מתלהב. אחר כך מתפקח. ואז רגע האמת. האם זו מישהי שאפשר לחיות עם החסרונות שלה או לא? האם אני מתחייב לקשר או שאני מעדיף לחפש משהו אחר? ההחלטה להמשיך לשלב הבגרות של הקשר היא מורכבת ביותר ויכולה להיות מושפעת גם מתנאים סביבתיים ולא רציניים. אשליית השפע, האשלייה שפעם הבאה זה לא יקרה, שאולי לא באמת אמור להיות השפל הזה. (אולי הוא לא אמור להיות. אבל לי זה עדיין לא קרה).
אני מסכים גם עם הטענה שאנשים לא משתנים. בגלל זה אני מנסה להתנהג באופן טבעי כבר מהרגע הראשון. עם זאת, מצאתי שרוב הבחורות מוצאות את זה מוזר. הן מצפות שבשלב הראשוני תהיה התנהגות מהונדסת ("החוקים של הדייטים"), דבר המוביל להתפקחות הנ"ל. כלומר, העובדה כי אני מנסה למנוע את השלב הזה על ידי זה שאני שם את הקלפים על השולחן, בעצם מעמידה אותי במצב נחות מול גברים אחרים. עוד לא גיבשתי מסקנות חותכות לגבי הדבר הנכון לעשותו.
מתי אין בכך צורך? כאשר כבר מכירים את האדם שאיתו יוצאים. לצורך העניין, קשר שנוצר במהלך הלימודים, העבודה, הצבא, יש לו פוטנציאל לשרוד את ההתחלה הזו כיוון ששני הצדדים יודעים למה הם נכנסים. הם ישר בשלב השלישי. אולי צריך להחליף את כל המנגנון של דייטים בפעולות חברתיות מאורגנות של אנשים בעלי תחביב משותף הנפגשים באופן תדיר. הקשרים כבר יווצרו מעצמם.
(מתנצל על האורך. זה פשוט משהו שיצא לי לחשוב עליו בזמן האחרון. יש פה פוטנציאל עסקי, נראה לי. אם רק היה לי זמן…)
עומר,
פוטנציאל עסקי, יש בכל הקשור באהבה וזוגיות או שניתן לומר בהפגת הבדידות (ע"ע אתרי הכריות, סדנאות, יועצים זוגיים, ספרים וכו'. בשביל התחביב המשותף ישנן הכרויות בפורומים שונים…)
כשאתה אומר שאתה מתנהג בטבעיות, השאלה היא האם אתה באמת מראה את שאר הצדדים באישיותך, ואכן חושף את כל הקלפים?
אני לא חושבת שיש בזה רע, אולי קצת מלחיץ לפגוש אדם שמיד חושף את כולו.אני לא אומרת שלא צריך לנהוג בטבעיות- אבל במיוחד בדייט ראשון- אדם לא אמור לשמוע ולדעת את כל קורותייך. וגם אני לא בעד משחקים מיותרים…
בתור אדם חבורתי מצד אחד אך מופנם, בפגישות ראשונות נחשפים יותר הצדדים הניהוליים שלי, צדדים שקיימים בי ולא הופכים אותם לפחות טיבעיים. אני צריכה להרגיש בנוח ושאני יכולה לסמוך על האדם הזה כדי לחשוף צדדים נוספים.
אני לא חושבת שבן זוג צריך להוות תחליף לעבודה עצמית, אומנם הוא יכול לעודד, לתמוך ולהקשיב, אבל בסופו של דבר, אדם צריך להתמודד עם עצמו, אשיותו, תכונותיו ועברו- ללמוד להכיר בצדדים של עצמו, אחרת הוא עלול רק לפגוע באחר או ביחסים עמו.
את צודקת. זו שאלה טובה. אני אף פעם לא בטוח שאני נתפס בצד השני כמו שאני חושב שאני משדר. זו חלק מהניורוזות שלי – ואם זה לא מובחן בדייט הראשון, זה בטח יהיה ניכר בשני.
המטרה שלי, שבה אני בוודאי נכשל, היא לגרום לכך שההתנהגות שלי לא תשתנה לאורך זמן. דווקא עם זרים אני מרגיש יותר בנוח – אולי כי יש בפגישה השקעה רגשית נמוכה יותר, ואולי כי אני יכול לדבר על נושאים שמי שמכיר אותי כבר שמע (אחת ממגרעותי היא להתלהב מדברים משעממים כמו הרצאה על כלכלה בניגריה או התחממות גלובלית. אני נוטה לדבר על דברים שמלהיבים אותי כל הזמן – זה בוודאי החלק הילדותי). אולי בזה טמון זרע הכשלון. איני יודע. זו פעם ראשונה שאני נתקל בתאוריה הזו (תודה).
אני חושב שחלק מהעניין, מעבר למודעות או חוסר המודעות שלנו לצדדים כאלו ואחרים באישיות, הוא הצורך שלנו במסיכות. המסיכות האלו לאו דווקא קיימות כדי להסתיר משהו, זאת אומרת – אנחנו לא בהכרח משתמשים בהן בצורה מודעת, אלא יותר מתוך שאיפה שלנו לאיזושהי אידאה שבדמותה אנחנו רוצים להיות. להיות ממש – לא רק להיראות.
יש שיר של הבוס שהוא אומר שם משהו כמו – כשאני מסתכל במראה אני לא רואה את מי שחשבתי שאני אהיה. וזה פשוט ככה – אנחנו באמת רוצים להיות אחרים לפעמים, והתחלות חדשות הן בדיוק הזמן המתאים לכך – עם בן אדם שלא מכיר אותנו עוד, ואין משקעים משותפים איתו.
רק מה – מסיכות כאלו באמת טבען לפול, כשקצת קשה או כשקצת מרגישים יותר בנוח, או בגלל אלף סיבות אחרות. כמו שהרבה גברים לא מפליצים ליד בחורה בתחילת הקשר. אותו דבר בדיוק.
עומר,
אני לא חושבת שכדאי להשקיע אנרגיה בחשיבה-איך אתה נתפש בצד השני, הרי גם ככה לא ניתן לדעת, וכל מה שתחשוב, עלול להיות מוטעה.
וצריך להתאמץ יותר מדיי כדי לשמור על אותה התנהגות לאורך זמן, במקום להירגע, ולחשוף חלק מהצדדים בהתאם. מקווה שיסתדר בפעם הבאה, ושתכיר מישהי שתאהב לשוחח על הכלכלה בניגריה 🙂
goodonion,
אתה צודק, מסכות כאלה באמת סופן ליפול.
למרות שיש יתרונות בקשרים חדשים ללא משקעים, ברגע שהאדם ער לשמקעים האלו ולא מנסה להדחיקם ולהסתירם.
עם מסכות זה יותר פשוט, כי לא מדובר בתכונות של האדם עצמו, זה נעשה מורכב ברגע שאכן מדובר רק ב"חלק" מן הצדדים, כשאחרים מוסתרים בכוח.
וואו. מה שכתבת ממש מדבר אליי אבל אני חושבת שיש פה משו מוטעה. לפי דעתי אנשים, כשהם מאוהבים, אהבה אמיתית, כזאת שמעוורת אותך לפחות לחצי שנה מינימום, לא רואים את הרע בבן-זוג, ואם רואים אז אתה רוצה לעשות הכל כדי לתקן את מה שרע רק כדי שבן זוג יהיה מרוצה. במערכת יחסים אמיתית כנה וחזקה, אחרי תקופת ההתאהבות, כמובן שמתחילים לצוץ כל הפגמים שוב, אבל אם באמת יש שם אהבה, הבן-זוג מקבל את כולך, עם הטוב והרע. והוא לא יגיד :"איפה האישה שהתאהבתי בה?"
ואני באמת מסכימה עם זה, שבן אדם קודם כל צריך להיות שלם עם עצמו, כדי להיות שלם עם מישהו אחר. כי אחרת באמת שאתה לא מוכן לקשר עמוק ורציני.
מאוד מאוד אהבתי את הפוסט
ושנה טובה(:
תודה רבה 🙂
לפעמים רואים את הרע- ובוחרים להתעלם…הכוונה הייתה מהן התכונות וההתנהגות הזו שלא ראיתי קודם (ובעצם היו שם תמיד).
ואת צודקת, אם זו אהבה, אדם יכיל את כולך הטוב והרע שבך 🙂
יותר מידי מוכר בשביל שאפרט 🙂 (לא קשור לפשוש אל תדאגי 😉 ).
הכתיבה יפה מאוד ומעניינת!
לא דואגת 🙂
תודה רבה!
צדדים… ישלנו אופי עמוק, לכל אחד, שגודל ומתפתח בכל רגע..
אי אפשר להכיר בנאדם עד הסוף, אפשר רק לקבל את מי שהוא ואת מה שהוא עושה. לטוב ולרע )-:
אני מתקשה להסכים עם הדברים מאחר שלדעתי אנשים עוברים במהלך חייהם שינויים רבים.
נוכל לראות זאת בצעירים למשל שבתחילת שנות ה-20 לחייהם נהגו לצאת למשל לים מידי בוקר, לגלוש, לצאת לטיולים והרפתקאות לצד הסכנה.
ואז לאחר גיל 30 לאחר החתונה והילד שנולד, ההרפתקנות שבהם כבר נרגעת, הם יותר לא זקוקים או מחפשים את אותם ריגושים והרבה יותר מתונים וקבועים בעבודה מסודרת וחיי משפחה ממוצעים.
אני לא חושב שזה אומר שתמיד הם היו אנשים כאלה ולדעתי זה אחד ההוכחות הקיימות שכן מצביעות על שינוי. אולי מסוג אחר, אבל עדיין שינוי. כך שאם אדם משתנה באופן כזה, אין שום סיבה שלא ישתנה באופן אחר. בהתאם למצב חייו האחרים בין אם זה גם אדם רגיל שהתחתן והוליד ילד, או הרפתקן.
כדוגמא נוספת אפשר לקחת סוג של אנשים שתמיד היו כנועים וקשובים בקשר. ויתרו ונתנו לצד השני לנהל ולבחור את הכל. פשוט נתנו לחייהם להיות מובילים על ידי אותו אדם.
וכך לאחר אכזבה אחת או שתיים. וכאב כזה או אחר, ומחשבה וחרטות בנוגע לפעולות שקרו עקב אותה כניעה לתת לצד השני לנהל את הכל, לפתע בבוקר אחד מתעוררים ומשנים את הגישה. פיתאום במקום להיות כנועים הם עומדים על שלהם, מה שמוביל לחיכוחים וריבים. או כביכול – למפלצת לצאת.
וזה לא קיים רק במקרים קיצוניים, זה יכול להיות גם בדברים רגילים וקטנים שנמצאים בשיגרת היום יום גם בקשרים שדיי מאוזנים יחסית.
לכן אני חושב שאנשים כן משתנים ולו בקצת במערכות יחסים ובכלל. בעיקר כאשר מדובר בקשרים שמבוססים לאורך השנים.
סתם אחד,
ברור שאנו מתפחתים ומתעצבים כל הזמן, אדם בגיל 5 הוא לא האדם בגיל 35 או 55.
אני טוענת שאדם אלים לדוגמה, לא הפך לכזה בן לילה, יש סימנים מקדימים שמסרבים לראות אותם.
אדם שהיה מובל והחליט לקחת את השליטה לחיו, מקבל כאן החלטה לשנות, החלטה אמיצה שדורשת השקעה והתמדה, ופעמים רבות בסיטאציות שונות הוא יחזור להתנהלותו הקודמת עד אשר השינוי יתרחש, כמו שרשמתי זה אפשרי אך דורש עבודה לא מועטה, ברור שאצל כל אדם זה אחרת גם ביחס לזמן השינוי, אך עדין אני לא מאמינה ששינוי אופי הוא כה מהיר, אלא אם כן אכן מדובר במקרה חריג.
פעמים רבות, גילוי מוקדם ולא מידתי של התכונות הפחות זוהרות באישיותינו לבן/בת הזוג יפגע בהתפתחות הקשר ועלול אף להביא להפסקתו. כולנו רוצים לשזור את חיינו עם החלום שלנו, ומעטים הם האנשים שמוכנים למכור את הצד האפל של אישיותם בתקופה שמצגת זו עלולה לעלות להם בקשר עצמו (קרי בשלבים ההתחלתיים של הקשר, אשר יכולים גם לקחת כמה שנים טובות).
אדם המשתנה מיד אחרי החתונה, הוא אדם שמייחס לחוזה הזה עם המדינה יותר חשיבות מאשר לברית שהוא כורת עם בן/בת זוגו. בעיני לפחות החתונה היא לא יותר מרישומת רשמית בעיני המוסדות הממלכתיים והחברה הסובבת אותנו, בסופו של דבר, מה שחשוב הוא הנכונות של בני הזוג להעביר את שארית חייהם זה לצד זה מתוקף ההבנה אליה הגיעו כי "עם האדם הזה אני רוצה לחיות את חיי ואליו ארצה להקדישם".
זה ברור שבאהבה אנחנו מייפים את הצד השני, פה מעלימים 5 ק"ג שהיו נראים לנו מיותרים בעת צפייה בטקס פרסי האופנה, שם מחשיבים לחמוד את הצחוק המוזר וכאן מתגברים על הדעות הקדומות של בן/בת הזוג (ואלה רק מבחר קטן ממחסן הדברים שאנו נוטים להתעלם מהם).
אין דרך מלך לבניית קשר באופן כזה שבו בני הזוג יכירו את האני האמיתי אחד של רעהו. ברוב המקרים, אם אבוא ואומר בתחילת מערכת היחסים לבחורה שאני יוצא איתה, שיש לי ככה וככה תכונות שליליות, סביר להניח שהיא תעשה הערכה מחודשת ואולי לא תרצה בהמשך הקשר. הפתרון הוא במקרים רבים להבין מהן ציפיות בן/בת הזוג ולהסיר את שריון האשליה טיפין טיפין, כל פעם לחשוף עוד טפח ועוד טפח, וגם לעודד את הצד השני לעשות את אותו הדבר בדיוק.
האם זה יעבוד? לא בטוח ואין גם מדד רשמי או תקני לבדוק את זה מכיוון שאין מדובר במדע מדוייק אשר ניתן לחשב מה יתרחש כתוצאה ממה, ויש מספר רב מידי של משתנים אשר אינם מאפשרים לנו לקבוע דברים בוודאות. הסתמכות על ניסיון עבר גם לא בהכרח תעזור, מאותה הסיבה בדיוק, שכל האנשים שונים ביניהם.
אם זה לא יעבוד בסופו של דבר, אז כנראה שלא, ואין מה להתייאש, יש עוד הרבה צפרדעות אשר מחכות לנשיקה, בדיוק כמו שבהרבה נסיכות מסתתרות להן צפרדעות מרושעות. השאלה היא האם נהיה מוכנים לקבל את זה או לא.